בלוג ברלין

דצמבר
272017
 
 

להתהלך בברלין בתור תייר עיוור

אורח בעיר גדולה שלוקה בראייתו צריך להסתמך על מקומיים כל הזמן. עיתונאי ה-BBC פיטר וייט מצא שעיוורונו העניק לו תובנות רבות על הבירה הגרמנית הקוסמופוליטית והנמרצת.

כדי ליהנות מתיירות בתור אדם עיוור צריך לאהוב לפחות שלושה דברים: לדבר עם זרים גמורים שאינם מבינים את השפה שלך; מקומות רועשים; ותחבורה ציבורית. למזלי אני מת על שלושת הדברים הללו, מה שהופך את תהליך היצירה של התכנית שלי בערוץ ה-BBC, "האיש העיוור משוטט" (Blind Man Roams the Globe) לתענוג.

העיקרון פשוט מאוד: אני יוצר פורטרט אישי של כמה מן הערים הגדולות בעולם, כפי שהן נחוות על ידי אדם בעל לקות ראייה. על מנת שעיר תכלל בתכנית, צריך שתהיה אפשרות לשמוע, לטעום, להרגיש ולהריח אותה. למזלי, ברלין מצטיינת בכל הארבעה.

אחד מן הדברים הראשונים שאני עושה כשאני מגיע למקום כלשהו הוא להבין את מערכת התחבורה הציבורית. היות וברור שאני לא נוסע במכונית, כך אני זוכה בעצמאות. אבל יתרון נוסף של תחבורה ציבורית הוא שהיא מנחיתה אותי באמצע המון בני אדם. לא מדריכי-תיירים מקצועיים, לא דוברים עבור ארגון כזה או אחר, אלא פשוט אנשים רגילים שהולכים לעבודה, לקניות או סתם לבילוי.

מיד עם הגעתי הוקסמתי מתחנת הרכבת Hauptbahnhof. היא ענקית, מיתמרת לגובה רב ויש בה תחושה של מערה גדולה. איכשהו התחנה הזו העבירה לי באבחה אחת את המיקום המרכזי של ברלין באירופה – גם מהצד הגיאוגרפי וגם מהצד הפוליטי. בשמונה או תשע הקומות של התחנה ניתן למצוא רכבות שחוצות את כל גרמניה ואת כל אירופה. התחנה נותנת תחושה שבבניין אחד יש לך את האפשרות לנסוע לעולם כולו. תוך חצי שעה בלבד פטפטתי עם אנשים שהגיעו לתחנה הזו מארה"ב, המזרח התיכון והודו. אפילו פגשתי כמה גרמנים.

אבל הגיע הזמן לעזוב את התחנה ולמצוא את ברלין האמתית (ולא רק את הדרכים להיכנס ולצאת ממנה). אני תמיד עוצר במקום בו אני שומע משהו מעניין ולכן אני נמשך הרבה פעמים לשווקים. הגעתי לברלין בשבת בצהריים ושוק Winterfeldt שפתוח רק בסופי שבוע היה בתנופה מלאה. בעוד אני משוטט בין דוכני הבשר, הפירות והירקות, עוטפים אותי צעקות בטורקית, ערבית ופולנית. מציעים לי לטעום נקניקיות מת'ורינגיה, מלפפונים עצומים מאלבניה וסוגי קפה מכל העולם.

זה אמנם כיף, אבל זה גירוי חזק מדי עבור החושים שלי, ואחרי כמה דקות אני בורח למקום מעט יותר שקט. מתברר שהמקום אליו ברחתי הוא חנות ספרים בשם  Bücher.

בינתיים פגשתי עיתונאי ידידותי שניווט אותי אל החנות, אבל הוא גם לא מבין מדוע אדם שהוא עיוור לחלוטין מחפש חנות לספרים רגילים. זו שאלה הוגנת, ואני מסביר שעם ההתפתחות של הטכנולוגיה הדיגיטלית, ספרים מודפסים לפתע הפכו נגישים עבורי וכעת ניתן לסרוק אותם כך שבאמצעות הציוד הנכון אני יכול לקרוא אותם בכתב ברייל.

נדמה שלעיוורים יש את הרשות פשוט להתחיל לדבר עם אנשים, גם אם הם באמצע חיפוש אחר הספר האהוב עליהם. כך אני מגלה לראשונה את האובססיה הנוכחית של ברלין – מחירי דירות בברלין – ואת האופן שבו הג'נטריפיקציה שהתרחשה לאחרונה גרמה לקהילות שלמות להשתנות כמעט על בסיס יומיומי.

הרושם הזה מאושרר על ידי אריך. למרות שאריך הוא עיוור לגמרי בעצמו, הוא איש עסקים המתמקד בהשקעות נדל"ן. הוא מספר לי על עובדים שלו שנחטפו על ידי משקיעים זרים שחיפשו מישהו שיקנה עבורם נכנסים לאחר המשבר הכלכלי של 2008. המחירים הנמוכים של 2009 הפכו כבר לביצי זהב של 2017, אמנם לא תמיד לטובת הברלינאים עצמם, שמוצאים את מחירי השוק גבוהים מדי עבורם.

למרות עיוורונו, אריך היה זה שהוביל אותי דרך הרחובות של Neukolln, שכונה קוסמופוליטית שאריך תיאר כשילוב של פראדה והומלסים, מקום אשר בו העושר והעוני חיים זה לצד זה.

למרות החיוניות של ברלין, יש שני אספקטים של ההיסטוריה שלה מהם אי אפשר לחמוק ושאותם הברלינאים גם לא יתנו לך לשכוח. לא רק שהעיר הזו לא מנסה להשכיח את המלחמה ואת השואה, נראה שהתושבים עושים כל שביכולתם כדי לא לאפשר לך לשכוח אותם.

קשה לי לגבש דעה לגבי חלק מן האנדרטאות, לדוגמא האנדרטה המרכזית של קוביות בטון ענקיות, גם הברלינאים לא מצליחים להסכים לגבי המשמעות של האנדרטה. בזמן שעמדתי לידם, העובדה הזו ניכרה בכך שחלק מן המבקרים באנדרטה צפו בה ביראה בעוד חלק אחר ישב על האבנים, טיפס עליהם או אפילו קפץ מקוביה לקוביה.

אנדרטה אחרת, שהפעילה אותי רגשית הרבה יותר, וגם הייתה קלה הרבה יותר עבורי למציאה, היא מה שנקרא "אבני המעידה". אבני ריצוף מורמות על גבי הריצוף הרגיל של רחובות העיר. המעידה על האבן גורמת לך להסתכל עליהן ולקרוא את הכיתוב. אישה מקומית קראה לי חלק מהם כאשר שאלתי מה זה: על האבנים כתובים השמות של המשפחות היהודיות שחיו בבית שמול האבן ושנעלמו פתאום בלי זכר, הרבה פעמים באמצע הלילה. מאוד אפקטיבי, חשבתי לעצמי.

עוד אתר מרגש עבורי היה בית כלא בצד המזרחי של העיר. זה המקום שבו כל מי שהתנגד לממשלה של מזרח גרמניה מצא את עצמו בבידוד כמעט מוחלט בתא עם ארבע קירות, רצפת אבן ודלי – שום דבר אחר. בזמן שניסיתי לדמיין את החיים במקום שבו אפשר בקושי להושיט את הזרועות לכל צד, הוסבר לי כיצד האסירים נוטרו במשך עשרים וארבע שעות ביממה, אפילו עד לפרטים הקטנים כמו באיזו תנוחה הם ישנים.

אבל בעיר חיונית כל כך וכל כך מרגשת, זו תהיה טעות לסיים את הרשימה שלי בדימוי כזה שלילי. אני מעדיף להשאיר אתכם בחלקו המזרחי של העיר, עם הזיכרון שלי ממוזיאון טרבאנט (Trabant Museum). מכוניות הטרבאנט האיקוניות, שנסעו לאיטן ברחבי ברלין, גורמות לך לחשוב שאם תטרוק את הדלת שלהן בחוזקה רבה מדי הן יתפרקו, מה שבאמת קרה כשביקרתי במוזיאון. איכשהו הן הצליחו להפוך לדבר אהוב מאוד על ברלינאים.

הצליל ששטף את אוזניי בזמן שעזבתי את העיר היה הרעש של בערך חמישים מכוניות טרבאנט נוסעות בעלייה ביום ראשון אחד בצהריים, בעוד הנהגים נהנים מנוסטלגיה (מוזרה) למכוניות הישנות האלו. זוהי נוסטלגיה שהברלינאים מרגישים שהם יכולים להרשות לעצמם, היות ומזרח ברלין היא כיום מרכז של חיי לילה שצועקים במחאה אל עבר העבר של העיר: חופש!

מקור: the local

comments

Inspiration Group