Victoria_Park_06

 

אגוֺרה (Agora) הוא קולקטיב ברלינאי המשלב שלוש פלטפורמות: אמנות, אוכל ועבודה. הקומפלקס המצוי ברחוב צדדי בנויקלן, ברלין, שוכן על חורבותיו של מפעל ישן לייצור מנעולים והיום מהווה בניין של חמש קומות. זהו אחד המקומות הפופולריים ביותר בעיר לצעירים עובדי הייטק. בחוץ יושבת חבורת צעירים המשוחחים ביניהם ומעשנים בעודם עסוקים בעבודה בלפטופ.

בחלל הפנימי, בין שלל צעירים נוספים הרכונים מעל מחשבים ניידים, מסתובבים מלצרים תזזיתיים עם ספלי אספרסו וקפוצ'ינו. על אף שמדובר בברלין, מסביב נשמעות בעיקר שיחות באנגלית – ומבט אל התפריט (המשתנה כל יום) מגלה כי גם הוא כתוב באנגלית. אפילו הקופאית שלוקחת הזמנות עושה זאת באנגלית, כי היא לא דוברת גרמנית.

דני מנהלת את "פלטפורמת המזון" ואת בית הקפה של אגורה. אף שכבר ביקרה בברלין בעבר, היא השתכנה בעיר באופן קבוע לאחר כעשור של מגורים בלונדון. 

"כשביקרתי כאן לפני שמונה שנים אנשים אמרו לנו לא להגיע לכאן (לנויקלן) כי היה כאן מסוכן," היא מספרת. "עכשיו המקום מלא בתיירים ומהגרים." 

אגורה – המהווה מעין "בועת מהגרים" בעיר, ומושכת קהל הולך וגדל של צעירים זרים – הוא אחד ממוקדי ה"עבודה השיתופית" הרבים שקמו ברחבי העיר. במקור הוקמו המוקדים הללו עבור קהילת הסטרטאפ של העיר. הקהילה צומחת בקצב שיא – ההערכות הן כי תוך חמש שנים עתידות להיווצר כ-100,000 משרות בזכות חברות סטרטאפ ברלינאיות.

דני מספרת שההחלטה שלה לעזוב את לונדון נבעה בעיקר משיקולים כלכליים. היא עבדה שבעה ימים בשבוע ושילמה מחיר אסטרונומי (כ-800 ליש"ט) עבור דירת שותפים ברובע בדרום-מזרח העיר. "שוב ושוב עברנו דירה, ופעם אחר פעם התרחקנו יותר ויותר ממרכז העיר. יום אחד פשוט אמרתי שאני חייבת לעזוב סופית. אני לא היחידה שעשתה את זה; אני חלק מגל הגירה גדול שעזב את לונדון והגיע לברלין," היא אומרת.

המקומיים בברלין לא בדיוק מרוצים מהתופעה, ודני מודעת לכך שהיא והסובבים אותה הם חלק מהגורמים לכך. היא מספרת על מקרים בהם תושבים מקומיים מאשימים אותם ב"הרס התרבות המקומית" כאשר הם שומעים אותם משוחחים באנגלית. "אני יודעת שאני חלק מהבעיה, ואני כן מרגישה אשמה," היא אומרת. "עזבתי את לונדון בגלל אותן סיבות." עם זאת, היא מבהירה, תחושות האשמה אינן חזקות מספיק בשביל לגרום לה לעזוב. "לא היה לי זמן לשום דבר בלונדון. פשוט הייתי מותשת כל הזמן. הדירה שלי עלתה הון אבל כל מה שעשיתי בה היה לישון – ואז לחזור שוב לעבודה. כאן בברלין יש הרבה יותר פנאי."

המקומיים מרגישים את השפעות ההגירה לעיר, בעיקר דרך מחירי השכירות המאמירים (זאת על אף חקיקת חוק לאחרונה, המעגן תקרת מחירים לשכירות בדירות מגורים בעיר). בעיר מבקרים כיום יותר ויותר בני אדם מאשר בכל עיר אחרת באירופה למעט פריז ולונדון; רבים מהמבקרים הללו מחליטים להשתכן בעיר דרך קבע. ב-2014 נוספו לעיר 45,000 תושבים, וכעת האוכלוסייה שלה מונה למעלה מ-3.5 מיליון איש. מספר האזרחים הבריטים המתגוררים בעיר זינק תוך שנה בכ-35%.

סקוט הוא אדריכל ממזרח לונדון, שהעתיק את מגוריו לברלין לפני כשלוש שנים כאשר החל לעבוד עבור חברה בריטית. בתקופת שהותו בברלין גם הוא שם לב לשינויים המתרחשים בה, ובעיקר לעובדה שהרבה יותר קל להסתדר בעיר בלי לדבר בגרמנית. "יש תחושה של עצמאות כאן בברלין – אנשים עושים דברים עבור עצמם. בלונדון אתה מגיע למשרד, עובד, מגיע לפאב, הולך לישון, וחוזר חלילה." 

עם זאת, גם הוא מודע לבעייתיות של השפעת תושבי החוץ על מרקם החיים בעיר. "בהחלט יש כאן בעיה. אנשים כמוני מגיעים מלונדון וחוטפים דירות, כי אנחנו חושבים שמדובר במציאה. הבעיה היא שעבור המקומיים אלה עדיין מחירים גבוהים – ולכן המחירים עולים," הוא מסביר. 

והתחושה מגובה בעובדות: על-פי האתר Numbeo, המתמחה בהשוואת יוקר המחיה בין ערים שונות בעולם, בברלין ניתן ליהנות מאותה איכות החיים כמו בלונדון – בחצי המחיר. מחירי השכירות בברלין נמוכים כמעט ב-70% מאלה בלונדון.

ג'ונתן הגיע גם הוא לברלין לאחר שעבר דירה פעמים רבות באזור לונדון בשנים שלפני הגעתו לגרמניה. כיום הוא עובד בברלין כארט דירקטור במשרד פרסום, וגם הוא לא מתכוון לחזור ללונדון: "כל כך זול לחיות פה," הוא אומר. "זה כאילו שההורים עזבו והשאירו את הילדים ליהנות כאוות נפשם. העיר הזו מושלמת עבור אנשים צעירים ויצירתיים. זה לא שאין 'באזז' בלונדון, אבל כשגרים שם זה הופך לסיר לחץ."

הלחץ הזה – או יותר נכון, היעדר הלחץ – הוא מה ששכנע גם את קאוויטה להישאר בברלין. "לונדון היתה בשבילי מרכז היקום. לא חשבתי לרגע שאעזוב," היא מספרת. "תכננתי להגיע לכאן להפסקה נחמדה מהחיים בלונדון – התכנית המקורית היתה להישאר פה חצי שנה. אני כאן כבר שש שנים ואני לא הולכת לשום מקום."

קאוויטה השאירה מאחוריה עבר הכולל עבודה בפוליטיקה ובפרסום, ונחלה הצלחה בתחום מיזמי אוכל-רחוב בברלין. "תמיד חלמתי לעסוק באוכל, ובלונדון פשוט יש יותר מדי מגבלות – הן כלכליות והן חברתיות," היא אומרת. "המושג 'כישלון' הוא מושג גדול בלונדון, ופה הוא בקושי קיים. הלחץ הקפיטליסטי שם מאוד כבד, וזה משפיע על איכות החיים. בלי להרגיש אתה הופך להיות חלק מהמערכת – השאלה הראשונה שאתה שואל מישהו כשאתה פוגש אותו בלונדון הוא 'במה אתה עובד', כי כך מגדירים ומקטלגים שם אנשים. אחרי כמה שנים פה למדתי פשוט לא לשאול את זה, כי העיסוק שלך לא מגדיר מי אתה."

קאוויטה והארוס שלה גרים בדירה שכורה מרווחת ברובע מבוקש בברלין. "הדירה גדולה פי 12 מהחדר שגרתי בו בנוטינג-היל, והיא עולה בדיוק אותו דבר," היא מספרת. "חישבתי פעם שאם הייתי רוצה את אותה איכות החיים בלונדון כמו שיש לי פה, הייתי צריכה להרוויח 230,000 ליש"ט בשנה."

מייקל עבד כמנהל אמנותי בכתב העת גראנטה בלונדון, ועבר לברלין לפני כחצי שנה – בין היתר כדי להרחיב את תחומי העיסוק המקצועיים והיצירתיים שלו. כיום הוא עצמאי, ומנהל חברת ייעוץ קריאייטיב וסדרת אירועים, ובנוסף גם כותב ועוסק בהפקת סרטים.

"תמיד אמרתי שאני האדם האחרון שיעזוב את לונדון," הוא מודה. "בשנתיים האחרונות הבנתי שלונדון היא כבר לא העיר שגדלתי בה. היא הפכה להיות חד-מימדית. אין יותר תחושת קהילתיות, וכבר לא הרגשתי בן-בית בשכונה שלי. אנשים הפסיקו ליצור קשר עין ברחוב – כל הסביבה שלי התמוססה לנגד עיניי. מוכרים לאנשים אורח חיים שהם לעולם לא יוכלו להרשות לעצמם. לדעתי העיר הזאת פשוט תהפוך לעיר רפאים יקרה מאוד."

גם מייקל חושב שברלין משתנה במהירות הבזק, ותמשיך להשתנות כך. "אנחנו מנצלים את המצב הכלכלי של ברלין," הוא מודה. "מאז נפילת החומה העיר מנסה להמציא את עצמה מחדש והרבה אנשים – גם אני ביניהם – מנצלים את זה. אבל האמת היא שאני כבר לא מרגיש חלק מהמדינה שגדלתי בה. אני מעדיף להיות זר במדינה אחרת מאשר להיות זר בבית שלי."

 מקור:The Guardian


מעודכן לתאריך: ספטמבר 20, 2015