הרעיון לצאת למסע קצר בווייסנזה נולד כמובן מתוך רצון להציג למשקיעים שלנו מזווית אחרת את האזור שבו מצוי הפרויקט החדש של חברת אינספיריישן גרופ, להדר שטרסה 4, אולם הניעה אותנו גם סקרנות גרידא – גם הוותיקים שבתושבי העיר בינינו, לחלקם ותק של 6 עד 8 שנים בברלין, לא ידעו לספר יותר מדי על מה שמסתתר במרחק מינימלי של שתי פסיעות וחצי מהגבול הצפוני של פרנצלאואר ברג ופרידריכסהיין.
יש דברים שרק גרמנים מבטן ומלידה יודעים ומרגישים, כנראה – וטוב שיש לנו אחת כזו בצוות, שאותה מיקומו של הפרויקט החדש כלל לא הפתיע. לא רק שהיא ובן זוגה הישראלי גרו בשכונה עד לאחרונה, היא מוסיפה להיות עבורם הבחירה הראשונה לטיולי אופניים בסופי השבוע. היא גם יודעת לספר על חברים בורגניים מביני-עניין (הוא אדריכל, היא אדריכלית) שעוברים לגור על שפת האגם בפרויקט מפונפן.
ותכל׳ס, לגור בברלין ולא להכיר את ווייסנזה זה חתיכת חור בהשכלה.
לא שווייסנזה מחכה למישהו: יש להם שם חיים שלמים, אפילו אגם פרטי משלהם עם חוף ים מלאכותי שהוא מוקד עלייה לרגל לצעירים מכל רחבי העיר בימות הקיץ. לא משהו שיותר מדי רובעים בברלין יכולים להתהדר בו, בוודאי שלא אלה שבמרכז העיר.
אבל אנחנו מקדימים קצת את המאוחר, כי לווייסנזה בכלל היסטוריה ענפה, ואחרי הקפה והמאפה המתחייב באנטונפלאץ (Antonplatz, ככר רחבת ידיים הסמוכה ללדר שטראסה שכבר מתגאה בסמלי ג׳נטריפיקציה ידועים בדמות סופרמרקטים אורגניים), התחיל הסיור שלנו התחיל בכלל בבית הקברות היהודי (רצה המקרה והיה זה ערב יום השואה).
בקצה רחוב הרברט באום, מצוי בית הקברות היהודי הגדול באירופה. מאז הקמתו ב-1880 נקברו בו כ-115,000 בני אדם, מרביתם תושבי ברלין לשעבר, כולל הרברט באום עצמו, חבר המחתרת היהודית הקומוניסטית שנרצח בידי הנאצים בשנת 1942. כמרבית בית הקברות בעיר, זהו אתר ששוכנים בו בכפיפה אחת מוות ופסטורליה, והפסיעה בשבילים היפים יש בכוחה להציע מנה הגונה של זכרון היסטורי ופסק-זמן מרענן מן היומיום.
מבית הקברות המשכנו לפארק וויסנזה שבטבורו האגם הנודע שעל שמו קרויה השכונה. איכשהו הצלחנו ללכת לאיבוד זה לזה, ועוד מחוץ לעונה…. אחדים פנו לבדוק את החוף והקיוסק, אחרים נשארו לפטפט בשמש בצדו השני של הפארק, ולבסוף, בעצה אחת עם הברווזים המקומיים, סיכמנו שהמקום הזה מחייב ביקורים הרבה יותר תכופים.
המקום של היום הוא לא יותר מצל חיוור לאותו ערב שבו הכריז על הבמה ספרינגסטין, דמוקרט פעיל עד היום: I'm not here for any government. I've come to play rock'n'roll for you in the hope that one day all the barriers will be torn down. ברבע המאה שחלפה מאז, הפך האתר לגבבה של מגרשי ספורט עירוניים, בטון ומחסנים. ובכל זאת תחנה חשובה לעצור בה, לכל מי שלו אספירציות להיות מדריך תיירים.
זו הייתה כבר שעת צהריים והבטן דבקה לגב, והתחנה האחרונה בסיור שלנו התבררה כמושלמת למצב – בית הספר הגבוה לאמנויות שבוויסנזה, מוסד בעל יוקרה ארצית ואחד משני מוסדות לימודי האמנות החשובים בעיר לצד ה-UDK.
לא לכולנו הזדמן בעבר לחוות את החיים בפקולטה למדעי הדשא – ואין כמו סמסטר אביב בבית ספר לאמנויות להשלמת פערים (ובכדי להבין על איזה צד מרוחה החמאה של שמחת החיים). נכנסנו למנזה והתיישבנו עם מגשים בין הסטודנטים האופנתיים, בהם גם ישראלים שניגשו לברר מה פתאום עברית בווייסנזה באמצע היום.
